על חדשנות פדגוגית.

בחודשים האחרונים, בכל מיני הזדמנויות של חשיפת המודל לקהלים שונים, אני שומעת את הטענה: מודל 40-40-20 אינו חדשני בכלל.

וזה נכון.

המודל אינו חדשני כלל.
בעצם, כל חמשת העקרונות שמובילים את המודל, אינם חדשים כלל. חלקם עתיקים כמעט כמו האנושות עצמה.

תפיסת המורה כאחראי על התוכן אינו חדש - להיפך, הוא ישן כל כך, הרי זה היה תפקידו של המורה מלכתחילה!

עקרון האוטונומיה כגורם מניע מוטיבציה - הרי זה טריביאלי! הצורך בחופש בחירה עתיק כמו דברי ימי האדם. אפשר לצטט כאן את אריסטו, או קאנט, וגם את הווארד פאסט ("אחי גיבורי התהילה") או את מנחם בגין ("החרות היא, כפי שהנני מאמין, תמצית החיים").

הרחבת תוכנית הלימודים והעשרת הליבה - גרסה פרגמטית ל:"חנוך לנער על פי דרכו". ואריסטו הוסיף: "אושרו האמיתי של אדם תלוי בהפעלה חסרת מעצורים של כשרונותיו".

גוף ונפש - "נפש בריאה בגוף בריא". סה טו.

שיתופיות- אולי זהו העקרון החדש ביותר במודל, כיון שבמשך אלפי שנים האנושות התבססה על מבני שליטה פירמידליים, ואנחנו מדברים רק לאחרונה על חשיבות השיתוף sharing. ויחד עם זאת, רעיון ההפרדה של חינוך בבית וחינוך בבית הספר הוא תוצר לוואי של המאה האחרונה, והוא לגמרי מיותר.

בקיצר.
המודל ההוליסטי אינו חדש ואינו חדשני כלל וכלל. יחד עם זאת, מעט בתי ספר דוגלים בו ומיישמים אותו. ואלו שכן- רובם בתי ספר ממיינים או חצי פרטיים.
ומה אני רוצה?
אני רוצה 100% בתי ספר ממלכתיים, לא ממיינים ולא פרטיים, תחת חוק חינוך חובה חינם, שבהם יש מורים ותלמידים מאושרים.

לא צריך להמציא את הגלגל, הנה הוא שם, עומד בפינה.
מי מצטרף?