להיות מורה הוא המקצוע הקשה ביותר בעולם.
מי שחושב שלהיות מורה זה "לא עבודה פיזית" או "שיגידו תודה על ימי החופש שהם מקבלים", כנראה לא החזיק כיתה במשך יום אחד בן חמש או שש שעות.

מי שבוחר להיות מורה לא עושה זאת בגלל המשכורת. ומי שבוחר להשאר במערכת וללמד שנה אחרי שנה, למרות השחיקה והתנאים והתדמית הנמוכה, עושה זאת כי הוא חושב שזה המקצוע המתאים בדיוק בשבילו.

אם כך, עלינו לצפות ואף לאפשר למורים שנשארים במערכת ללמוד, להתפתח, ולהגיע -אחרי כך וכך שנים- לרמת מומחה בתחומו. כלומר, כל מורה אמור למצות את הפוטנציאל שלו ולהפוך עם הזמן למורה מצוין.

האם זה קורה?
האם אנחנו מעודדים זאת?

במצב הנוכחי זה כמעט לא אפשרי. מצוינות היא פועל יוצא של מוטיבציה פנימית- לחקור, ללמוד, להתפתח, ומוטיבציה פנימית היא תמיד נגזרת של כמות האוטונומיה שאתה מקבל.
ואיזו אוטונומיה יש היום למורה?

הוא לא לוקח חלק בהחלטה על תוכנית הלימודים.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על קצב הלמידה.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על אופן ההבחנות.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על גודל הכיתה.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על מיקום השיעור.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על זמני ההפסקות.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על שעות העבודה.
הוא לא לוקח חלק בהחלטה על ההשתלמויות שלו.

אני מאמינה שכל מורה שבוחר להשאר במערכת, יכול להיות מורה מצוין, אם רק נאפשר לו חופש פעולה, כלומר- אוטונומיה - מוגבלת אך סבירה, לקחת החלטות מקצועיות על עצמו ועל ההוראה ועל התלמידים שלו.

איך עושים את זה?
מודל 40-40-20 בית הספר ההוליסטי הוא המפתח, שיכול לפתוח את הדלת הראשונה.