בבסיס המודל ההוליסטי עומדת התפיסה כי כל אדם (וגם ילד) הוא מיקרוקוסמוס שלם, המורכב מחלקים של גוף, נפש ומוח (mind), הפועלים בקורלציה ומשפיעים זה על זה באופן רציף. פירוש הדבר, לא רק כי כל תלמיד שונה מרעהו, אלא גם כי על יכולת הלמידה של התלמיד משפיע מכלול שלם של גורמים - אובייקטיביים וסובייקטיביים, אינטראקציות סביבתיות ופרשנויות אישיות.

המודל ההוליסטי מדגיש את חשיבות המרכיב הרגשי כנדבך המשמעותי ביותר, המשפיע על איכות הלמידה והתלמידאות. תלמיד מאוזן רגשית, יגיע לבית הספר עם תחושת בטחון עצמי ומסוגלות, ייצר לעצמו סביבה חברתית תומכת, וכל אלה יאפשרו לו להיות פנוי ללמידה ולמצות את הפוטנציאל הקוגניטיבי שלו עצמו.

תלמיד שאינו מאוזן רגשית- מסיבות אלו ואחרות- יגיע לבית הספר בעמדת נחיתות או מגננה, יתקשה לייצר סטטוס חברתי יציב, ייגש ללמידה כשאינו פנוי רגשית ולכן יתקשה במיצוי הפוטנציאל שלו.

השאלות החשובות המתבקשות בהקשר זה הן:

• מה תפקידו של בית הספר בהקשר של יציבות רגשית?
• כיצד יכול בית הספר להשפיע על התנהגות התלמיד ומסוגלותו?
• אילו שינויים צריכים להתרחש במבנה בית הספר, יעדיו ואופי פעולתו, שיאפשרו מיצוי הפוטנציאל של התלמיד?

גם מסוגלותו של המורה - ללמד, להדריך, לשתף פעולה ולהיות אמפתי, מושפעת בדרך דומה. עלינו לשאול את עצמינו כיצד בית הספר במתכונתו הנוכחית משפיע על איכות ההוראה של המורה, והאם יש צורך לאמץ גם בתחום זה שינויים משמעותיים.